|
לריסה לנין-חברת המועצה העירונית
בימי הפסטיבל הייתי בין הקהל.
וכחלק ממנו,יכולה אני לומר שאהבתי את הכל.
לפי דעתי זה היה הפסטיבל החי
והמלא חום ביותר שראיתי באשדוד.
שני ערבים של הופעות ותצוגות
עברו בהרף עין.
למארגנים- כל הכבוד. ולא רק
בגלל המאורע הגרנדיוזי או מראות הפסטיבל אלא בגלל מצב הרוח
שיצרתם למשתתפים ולקהל.
מטרתם הייתה לא פשוטה. מטרתם
הייתה לבחוראת הטובים ביותר מבין מאות אומנים, פסלים, ציירים ועוד, ולהציגם באופן הטוב ביותר.
אני עצמי, הייתי לפני שנה ראש
ועדת העלייה והקליטה בעיריית אשדוד.
לרבים מהמשתתפים עזרתי באופן
אישי, לכן, בעונג רב צפיתי במופע.
אפשר לתת עוד הרבה מחמאות
למארגנים, אך צריך לציין גם את הבעיה אשר פעם נוספת בלטה באורות
הפסטיבל:
המצב בו שרויים רבים, אנשים
כישרוניים מאוד אשר הפסטיבל היה בשבילם דרך לצאת אל אויר העולם.
מתברר שהמוני אומנים לא
יודעים איך להציג את עצמם באשדוד.
רבים עובדים לא במקצועם או
בערים אחרות.
הרי שבעיר נעשים ניסיונות רבים
לעזור לאומנים, עולים חדשים, וכך גם עזרה בחיי התרבות בכלל.
לצערנו הפוטנציאל באשדוד כה רב
שעד היום אף אחד לא הצליח להפעיל אותו.
סבורה אני כי הפסטיבל עזר לנו
לפחות בחלקו לפתור את הבעיה הזו.
ארקדי קרומר- הבמאי במופע
" אשדוד עולה עולה"
 הפסטיבל האשדודי הצליח.
לפי דעתי,אירוע תרבותי זה
היה שונה באופן חיובי ממה שראיתי עד כה בישראל. וזה אודות לתכנון המושלם של האירוע.
היה לנו צוות מצוין,היה לי
העונג לעבוד עם מקצוענים, עם הצוות שעבד על הסאונד, האורות,
התפאורה. כולם אשדודים.
עזרו לי מאוד גם עובדי מחלקת
הקליטה.
מתי שהיה הצורך עזרו ותמכו: אבי האוזמן, מרינה שטיין, מרינה רוגטניק, אלכס פיסמן ובעצם,
בכולם. כל מי שיצא לי לעבוד איתו.
מתחילת הקריירה שלי, אני מעביר
בין 2-3 פסטיבלים בשנה ובנוסף להם, הופעות- אין ספור. ולכן יש לי
עם מה להשוות ולהגיד שאני תמיד אתגאה בפסטיבל האשדודי. כאן הכל
היה מקצועי.
שלוש במות ברמות שונות, מוזיקה
חיה, אורות, סאונד, ויותר מ-400 משתתפים בעוד שכולם אשדודים.
הפוטנציאל באשדוד הוא גבוה מאוד.
אפשר להעביר פה פסטיבלים והופעות נהדרים. רק חבל
שהתנאים לא מאפשרים זאת- אין אולם גדול או שטח רחב.
אני בטוח שכשיפתח היכל התרבות החדש, המצב ישתנה.
את הפסטיבל תכננו להעביר
באמפיתאטרון של מרכז האומנויות "מונארט",
זה לא המקום הכי מתאים למופעים
גדולים, משום שבקושי הספיק מקום לכל הקהל שהגיע. רבים נאלצו
לשבת על הדשא או לעמוד. וזה רק אחד המינוסים הקיימים אשר למרות קיומם לא
הרסו את הפסטיבל שעבר.
והפלוסים, אם לשפוט לפי היענות
הקהל והעיתונות הם יותר ממספקים.
אני מאמין כי הפסטיבל " עולים על
הגל" יהפוך למנהג קבוע באשדוד.
אני מעוניין גם בהמשך להיות חלק
מארגונו.אני בטוח כי המופע שהעמדתי יהווה
לכרטיס ביקור שלי, משהו שאני גאה בו מאוד.
ולדימיר לוין
 הייתי הבמאי ביום השני של הפסטיבל.
המופע ביום השני נערך על-פי החלטת האמרגנים ב"קניון הסי-מול".
ברחבה שניתנה לנו היו מינוסים רבים, לא הייתה במה נורמלית
ואקוסטיקה וזה די ברור משום שקניון הוא אינו מקום להופעות.
נאלצתי להיאבק עם המינוסים, להשיג צלילים מדויקים, לבנות במה
מאולתרת אך העיקר הוא שהחלטתי להפוך את המינוסים הללו לפלוסים.
החלטנו ללכת על משהו מקורי- הפכנו את הרחבה לספינה.
"ספינת חלומות" זו ,לפי התסריט, הושטה ע"י הדור הצעיר לעתיד.
עוד דבר ייחודי בתוכניתי הוא שבה השתתפו זמרים ורקדנים צעירים
אשר רק החלו את דרכם.
לכן, הפסטיבל התחלק בשבילי לשני חלקים מרכזיים
חלק ראשון היה מיון הכשרונות הצעירים. העברנו שעות על במת המרכז
העירוני לתאטרון "במת אשדוד" ושם בחרנו את המשתתפים להופעה, שם
גם לימדנו אותם איך לממש את הפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחד מהם.
כשהחלק השני הייתה ההפקה עצמה.
אני רוצה להודות למנהל המרכז, גריגורי זלטקין, אשר יצר עבורנו את
התנאים לעבוד, הרי העבודה לא הייתה פשוטה. הגיעו חבר'ה זרים אחד
לשני, עם רקע שונה של הכנות.
הזמן לעבודה היה מוגבל אך אנחנו הסתדרנו, הרי היה לי צוות מעולה
ובמיוחד הייתי רוצה לציין את אינסה איסקובה אשר יצרה את הספינה.
עזרו מאוד המדריך המוזיקלי אשר בחר את המוזיקה, אלכסנדר פרומן,
מדריכה למחול, אולסיה אלכסייבה ואחראי הפקת ההופעה, אלכסנדר
מטנצקי.
היינו כמובן רוצים שהפסטיבל יהפוך למסורת, כמו כן, היינו רוצים
להשתתף בחגיגות יום ההולדת ה-50 של אשדוד.
אנחנו, המקצוענים בתחום התרבות היינו רוצים לעבוד לטובת עירנו
אשדוד.
אנו מקווים שתינתן בפנינו
לריסה שולין- במאית מופע תצוגת
התלבושות המסורתיות
 לפני
תחילת המופע דאגתי מאוד. היה נראה כאילו הכל יוצא מכלל שליטה.
רבים לא יכלו להגיע לחזרות וזמן
רב לא יכולנו לראות את המופע בשלמותו, אך גם לגעור באנשים לא
יכולתי, כולם עובדים ולא תמיד יכולים להשתחרר מהעבודה לחזרות.
הרי הפסטיבל בהתנדבות ולכן לא יכולנו לבקש מאנשים לצאת מוקדם
מהעבודה או לקחת חופש.
צצו בעיות שלהן לא ציפינו. לדוג':
היה קשה להתאים מוזיקה לתצוגות.
למרות המנגינות השונות שנתנו לנו, לא כולן התאימו לתצוגה.
היה מורגש חוסר הזמן והאמצעים.
אך בסופו של דבר הכל יצא יוצא מן הכלל, כל המופע עבד כמו שעון, יותר
מ 50- משתתפים יצאו לבמה
בתורם בתלבושות מסורתיות של האוקראינים, מולדבים, ארגנטיניים,
רוסים, אתיופים ועוד...
אני חושבת שהצלחתנו הייתה תלויה
במצב הרוח, מצב רוח של שמחה, מצב רוח חגיגי, אותו מצב רוח של
אירוע תרבותי אשר סבב את הפסטיבל "עולים על הגל".
לי אישית אותן דקות היו נהדרות.
במקצוע, אני אמרגנית אירועי
תרבות. אך כיום אני עובדת בתיאטרון הילדים "הלוואי" בביה"ס ערב
"לקט".
לפעמים אני מופיעה כבמאית לילדים
מכוננים.
לארץ הגעתי לא מזמן והנה הצלחתי
להעמיד הצגה שכזו בפסטיבל, מבחינתי זהו הישג גדול.
בעצם, פסטיבל מסוג זה, חשוב לכל
תושבי אשדוד.
אני בטוחה שניתן להעלות אותו
ברמה ואף לעשותו לבינלאומי.
כמובן שזה יצריך זמן וסבלנות אך
את הצעד הראשון כבר עשינו והוא היה מוצלח.
לריסה וידס, אחת ממארגני הפסטיבל
 הגעתי לארץ כנראה מהעיר הכי חגיגית בבריה"מ.
במקור ויטבסק מוכרת בזכות פסטיבלים כגון: " הבזאר הסלובני",
הפסטיבל לבלט מודרני," הפסטיבל לאומני החצר" ועוד רבים.
מודה, בעיר האהובה עליי, אשדוד, הייתה חסרה לי תחושת החג,
המוסיקה, השמחה., לכן נעינתי ברצון רב להצעתה של מרינה שטיין, ראש
הפרויקטים התרבותיים, להשתתף בארגון הפסטיבל " עולים על הגל".
כך החלה העבודה. טלפונים, פגישות, כרטיסים, אומנים ועוד.
התעייפתי מאוד אך העבודה הייתה מעניינת. והאנשים מסביב גם
הם הרגישו כך.
אישית, נהניתי לעבוד עם מרינה שטיין, עם מרגריטה צ'רקסקי, נלי
צירנוב, ועם נינה לריין.
הפסטיבל נגמר. המארגנים, עובדי המחלקה לעלייה והקליטה, המפיקים
והבמאים החלו לסכם את האירוע שעבר.
הבדילו בין המינוסים והפלוסים, והסיקו מסקנות לעתיד.
אני בעניין זה חושבת כך: בגדול, הפסטיבל היה להצלחה גדולה.
הענקנו מתנה נפלאה לעיר נהדרת.
רבים מהמשתתפים עלו לבמה בפעם הראשונה בחייהם וחלקם חוו חוויה זו
לפני אך ההרגשה שליוותה אותם הייתה נהדרת.
לצערנו הפסטיבל נגמר, חיי היומיום חוזרים לשגרתם אך הייתי
רוצה שבחיים לא קלים אלו לא ישכחו כוכבינו החדשים אשר התגלו
בפסטיבל.
איך עושים זאת?- זוהי שאלה שתשובה לה אני לא יכולה להביא אך אני
מקווה שראשות העיר, המחלקה לעליה והקליטה, וכל הנוגעים בדבר יודעים
את התשובה לשאלה זו.
הלוואי שיתקיימו עוד פסטיבלים, הלוואי ויופיעו כוכבים חדשים
שיאירו את עירנו.
איסק צפסמן, נציג עולי בלרוס
 אנו, עולי בלרוס, משתתפים באירועים מסוג זה כל פעם בשמחה רבה.
אני אישית בטוח, ולדברי מצטרפים גם רוב חברי לעלייה מבלרוס, שאל
לנו לשכוח ממסורת הארץ ממנה עלינו למדינת ישראל.
הרי לבלרוס יש חשיבות מיוחדת עבור היהודים. הרי בזמנו היו בבלרוס
הרבה עיירות יהודיות. זיכרונות על מקומות אלו יישארו בליבנו לנצח.
תזכרו סויטבסק, שם יצר נפלאות מרק שאגאל ומורו יורי פן.
אנחנו אוהבים את התרבות הבלרוסית, אוהבים את השירים והריקודים של
העם ואלינו הישראלים מתייחס העם הבלרוסי בכבוד רב.
הפסטיבל הוא הוכחה גדולה לכך.
אף הייתה קבוצה גדולה של אנשי משרד החוץ הבלרוסי.
עוד אהבתי שבפסטיבל ביקרו הרבה צעירים וצעירות ולא רק דוברי השפה
הרוסית. כולם רקדו, שרו, השתתפו בתצוגות האופנה והריעו מבין הקהל.
כל אותו הזמן הרגישו את הרוחניות השופעת אשר הציגוה משתתפי
הפסטיבל יוצאי מדינות העולם השונות.
זה נכון שרק השקפת עולם כזו תעזור לילדינו ובמיוחד לנכדינו, אשר
נולדו בארץ ישראל לאהוב את התרבות הישראלית ובו בזמן לכבד את
תרבותם של עמים אחרים.
אני מודה לרשות העיר, לחברי משרד העלייה והקליטה, לכל אמרגני
הפסטיבל על אירוע נפלא זה אשר הם נתנו במתנה לעיר אשדוד.
תמשיכו ברוח טובה זו, אנחנו נתמוך בכם.
סימונה ברסלב
 לציין את נפלאות הפסטיבל שעבר יכולתי יחסית מאוחר כשצפיתי במה
שצולם.
אני אדם שמתפעל בקלות מדברים וכנראה בגלל זה כל חיי קשורים
לאומנות ומוזיקה. אך העניין הוא לא רק באופי זה שלי אלא שב-
14 שנותי בארץ אני לראשונה הרגשתי את השתתפותי באירוע חשוב כזה ולא
בגלל רמת ההופעה, בנושא זה תמיד ימצאו חילוקי דעות.
התפעלותי הייתה משום שלראשונה הייתי עדה לכך שיוצאי אוקראינה
ומרוקו, רוסיה ותימן, ארגנטינה ואוזבקיסטן עמדו זה לצד זה ולפתע
הבנתי שבדיוק אירועים מסוג זה הם המאחדים אותנו, וללא איחוד זה
אנו לא יכולים לחיות במדינתנו.
ולשאלה מדוע אני השתתפתי בפסטיבל אך לא ראיתי אותו, התשובה פשוטה:
באותם יומיים התעסקתי בנושא האהוב עליי, נגנתי בנבל שלי.
לכן לא יכולתי להסתובב ב"עיירה" ולצפות בנעשה.
אך גם מפינתי הקטנה הצלחתי להתפעל מהנעשה. מה שהכי עניין אותי
היו החבר'ה הישראלים שניגשו אליי וראו בפעם הראשונה מולם נבל
כשלפני, המקום היחיד בו ראו אותו היה על מרקע הטלוויזיה.
הם כ"כ רצו לגעת בכלי המוזיקלי אשר ממנו בקעו צלילים כה מופלאים.
ואם תזכרו בימי קדם אז תראו שגם מלכינו דוד ניגן בנבל. ברגעים
אלו הרגשתי את הקשר בין הזמנים.
אני אהיה מאושרת אם פסטיבלים מסוג זה יהפכו בעירנו למסורת,
בשמחה אקח חלק מהם.
סימון קרייב
 אני כבר לא כ"כ צעיר, אך הנפש שלי, זה כבר משהו אחר.
זאת כנראה משום שכל חיי אני עוסק במוסיקה, ועוסק בה בראש
ובראשונה לצורך נפשי, לכן הצטרפתי לפסטיבל " עולים על הגל" בשמחה
רבה.
ניגנתי בקלרינט, בעיקרון אני יכול לנגן גם בסקסופון אך החלטתי
שקלרינט יתאים לאירוע זה יותר.
הרי לא הופעתי על במה אלא ניגנתי בין ההמון שביקר ב"עיירת
האומנויות".
זוכרים שברחבת קניון ה"סי-מול" עמדו עשרות דוכנים, היכן שהאומנים
הציגו את עבודותיהם ויצירותיהם? הסתובבתי מדוכן לדוכן וניגנתי
את המוזיקה שאפיינה את ארץ מוצאם של כל האומנים בדוכנים השונים.
לדוג': ליוצאי ארגנטינה ניגנתי מוזיקה לטינו-אמריקאית, ליוצאי
מרוקו צלילים אינדולזים וליוצאי רוסיה ואוקראינה ניגנתי מנגינות
המוכרות לתושבי אשדוד הדוברי רוסית.
כולם נהנו,אומנים, מבקרי "עיירת האומנויות" ואני ביחד עימם.
בכלל, קיבלתי אנרגיות לכל השנה, עד הפסטיבל הבא. בנוסף אני רוצה
להוסיף מס' מילים לקראת הפסטיבלים הבאים: לקראתם, תפרסמו יותר,
הרי מה יצא? סיפרתי למכרי בעונג על הפסטיבל שהתקיים והופתעתי
לגלות שרבים מהם לא שמעו עליו.
דבר נוסף שאליו צריכים לשים לב האמרגנים הוא: המוסיקה ב"עיירה"
הייתה רועשת מדי, לעיתים אנשים שרצו לאמר דבר מה אחד לשני
נאלצו לצעוק.
אך אלו חסרונות קטנים אשר לא בכוחם להרוס את הפסטיבל.
תודה לאמרגנים.
יישר כוח.
אינה
קצב
 נודע
לי בקשר לפסטיבל דרך חברים מבית האומנויות באשדוד. כל שביקשו
ממני זה להציג את עבודתי בעיירת האומנים. החלטתי לקחת סיכון.
למה סיכון?, היה נדמה לי ששום דבר טוב לא יצא מזה.
אני מודה, טעיתי. האירוע הפך למוצלח מאוד ומצאתי בו עניין רב.
לכן, כשהגיעה אימי לפסטיבל,ביקשתי ממנה להחליף אותי בעמדה שלי
בזמן שאני שוטטתי בין הדוכנים בתערוכה.
נורא אהבתי את האווירה החגיגית. היה מעניין לצפות בעבודתם של
שותפי למקצוע, להכיר אותם.
הזדמנות שכזו, לראות סגנונות שונים של אומנים בעבודות רבות כ"כ
,ועוד באשדוד, יצא לי לראשונה.
הוקסמתי מיצירות האומנים;
פסלים, תכשיטים, ועבודות רקומות הציגו כמעט כולם.
תודה רבה למארגני הפסטיבל ולא רק על המאורע אשר הפך למוצלח מאוד
אלא גם על האפשרות שהם נתנו לאומנים רבים לצאת אל העולם ולהיראות
בפני אנשים.
אני רוצה להאמין שעיירת האומנים תהפוך למנהג קבוע ולכן צריך
להפוך גם את הפסטיבל לקבוע.
הייתי רוצה גם שלנו, אנשי האומנות, השלטון יעניק תשומת לב ולא רק
בימי הפסטיבל אלא גם בימים בהם אנו לא יודעים איך לפרסם את
עצמנו, היכן להציג את עבודותינו או איפה לחפש עזרה.
כמובן, אנו מקצוענים ולכן אנו מוצאים עבודה.
אני עצמי עובדת בהרצלייה, הוד השרון, תל- אביב, מעצבת בתי מלון,
מעצבת כריכות לספרים, עובדת בפרסומות שונות.
יש מספיק הזמנות, אך מאשדוד כמעט אין וחבל. כ"כ הייתי רוצה
להוסיף את הצבעים שלי להצלחה של עירנו הנפלאה.
הפסטיבל יעזור
לי להתחיל לעבוד באשדוד.
פאינה סיריס, צופה
 אלמלא בתי הבת שלי כנראה לא הייתי אפילו חושבת על להגיע לפסטיבל.
אני עובדת הרבה, מתעייפת מאוד. ובנוסף, עבודות הבית.
כיוון שביום השני לפסטיבל, בין להקת המחול הופיעה בתי אילנוש,
בבית להישאר לא יכולתי.
כל אותם ימים לפני הפסטיבל היא ממש השתוקקה לאירוע הקרב, אפילו
שכחה מהלימודים.
אני עצמי כבר חודש לפני הפסטיבל הכרתי כמעט את כל התנועות וצעדי
הריקודים.
כשראיתי את הבת שלי רוקדת בין להקת המחול התרגשתי כל כך, עד כדי
דמעות.
באותם רגעים הפסקתי לחשוב אפילו על הבמה עליה רקדה.,
אפילו את העמידה הארוכה בין ההמון שצפה במופע. באותם רגעים אף
שכחתי את צרות היום יום וקיבלתי הנאה רבה.
כאם, הצופה בביתה, אהבתי מאוד את הפסטיבל ואני מודה מקרב לב
לאמרגנים על אותם רגעי אושר שהציפו אותי.
כצופה אני רוצה לאחל לאמרגנים שיעלו את רמת האומנות כך שעל
אירועים מסוג זה נדע בהקדם. שהפרסום יהיה רב, בתקשורת, באינטרנט,
כך שנשמע על כוכבינו הצעירים כמה שיותר.
עבורנו זה חשוב הרי תרבות אמיתית בשפה הרוסית יש מעט מאוד.
אפילו סבבי ההופעות אשר מגיעים אלינו לארץ, בכנות רבה, הן
חלטורות אשר מושכות את הצופים בעזרת שמות מפורסמים.
הייתי רוצה שפסטיבלים מסוג " עולים על הגל" יהפכו למסורת בעירנו כשרמתם רק
עולה ועולה.
מקווה אני שברגע שיפתח בעירנו היכל התרבות החדש , אירועים מסוג זה יועברו שם.
וכבר שם על במה חדשנית ומאובזרת יתאפשר להעביר אירועים איכותיים
ברמה גבוהה.
במקרה זה, לפסטיבל " עולים על הגל" מחכה עתיד נפלא.
|
